איך עמותת לחיות בכבוד מבטיחה שהם יחיו את שנותיהם האחרונות בכבוד?
הנתונים יבשים, אבל הם שוברים את הלב. בינואר 2025 פרסמה הרשות לזכויות ניצולי השואה את המספרים העדכניים: 120,507 ניצולי שואה חיים היום בישראל. הגיל הממוצע שלהם: 87. כל יום, כ-40 מהם הולכים לעולמם. כל יום.
זה אומר שבעוד עשר שנים, רובם כבר לא יהיו איתנו. הדור שעבר את הגיהינום, שהקים את המדינה, שבנה משפחות מאפר – הולך ונעלם. השאלה היא לא אם יש זמן. השאלה היא מה עושים עם הזמן שנותר.
במשרדים של עמותת "לחיות בכבוד" ברחובות, יודעים בדיוק מה עושים. כל בוקר, עוד לפני שהשמש עולה, המטבח המרכזי בראשון לציון מתחיל לפעול. עובדים ומתנדבים מכינים אלפי ארוחות חמות. לא ארוחות סתם – ארוחות מותאמות אישית, עם בשר או עוף או דג, ירקות טריים, פחמימות. הכל כשר למהדרין, הכל מבושל באותו יום מחומרי גלם טריים.
"אנחנו במרוץ נגד הזמן," אומר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה ויו"ר שלה כבר 32 שנה. "כל יום שעובר בלי שניצול מקבל ארוחה חמה – זה יום שלא נוכל להחזיר." ארז, טייס מסוקים לשעבר ואב ל-17 ילדים, מנהל את העמותה בהתנדבות מלאה. הוא לא לוקח שקל אחד על העבודה שלו. "איך אני יכול לקחת כסף כשיש ניצולים שמתלבטים אם לקנות תרופות או אוכל?"
המספרים מדברים בעד עצמם: 3,500 ארוחות חמות מחולקות כל יום. 38 נקודות חלוקה ברחבי הארץ. 10,000 מתנדבים פעילים. מהמרכז ועד הדרום, מהשפלה ועד הגליל. אבל מאחורי המספרים יש אנשים. יש את יעקב בן ה-91 מראשון לציון, שמחכה כל יום בחלון לראות את המתנדב מגיע. יש את שרה בת ה-88 מבאר שבע, שהארוחה היומית היא האירוע היחיד שמוציא אותה מהבדידות. יש את משה מחיפה, שבגלל הבריאות הרופפת לא יכול לבשל לעצמו, ובלי העמותה היה חי על לחם וגבינה.
"הם עברו את השואה," אומר ארז. "הם שרדו את הגיהינום. ועכשיו, בגיל 87, 90, 95 – הם לא אמורים לשרוד גם את היום-יום. הם אמורים לחיות אותו. בכבוד." המילה "כבוד" חוזרת שוב ושוב בשיחה עם אנשי העמותה. זה לא במקרה שהיא מופיעה בשם. "לחיות בכבוד" זה לא רק סיסמה – זו פילוסופיה שלמה.
הכבוד הזה בא לידי ביטוי בפרטים הקטנים: הארוחות מגיעות חמות, לא קפואות. המתנדבים לא משאירים את האוכל בדלת ובורחים – הם נכנסים, יושבים, מדברים. הם מתקשרים בערבי חג להגיד חג שמח. הם זוכרים ימי הולדת. הם מכירים כל ניצול בשמו. "זה לא רק אוכל," מסבירה ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים בדרום. "זה להגיד לניצול: אנחנו רואים אותך. אתה חשוב. אתה לא לבד."
בשנה האחרונה, מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", הדחיפות רק גברה. ניצולים באזור עוטף עזה ובצפון נמצאו במצב קשה במיוחד. חלקם סירבו להתפנות – הטראומה של השואה לא נתנה להם לעזוב את הבית. העמותה התגייסה, פתחה מוקד חירום במספר שפות, שלחה מתנדבים לאזורים מסוכנים. "בשבועות הראשונים של המלחמה הוצאנו תקציב של שנה שלמה," מספר ארז. "לא היה לנו את הכסף, אבל לא הייתה ברירה. ראינו שמדובר במצב חירום."
עכשיו, כשהמלחמה נמשכת והמספרים ממשיכים לרדת, העמותה מרחיבה את הפעילות. מטבח חדש בדרום, שאמור לספק עוד 2,000 מנות נוספות ביום, נמצא בתהליך הקמה. מטבח נוסף מתוכנן בצפון. "המטרה היא להגיע כל יום לכל מקום בארץ," אומר ארז. "כל ניצול שרעב – זה ניצול אחד יותר מדי."
120,507 ניצולים. הם הולכים ונעלמים, יום אחרי יום. השאלה היא לא אם נספיק. השאלה היא מה אנחנו עושים עכשיו, היום, בזמן שנותר. במטבח בראשון לציון, התשובה ברורה: עוד ארוחה, עוד מתנדב, עוד דפיקה בדלת. עוד יום של חיים בכבוד. כי הניצולים האלה שרדו את הבלתי יאומן, והם ראויים לכל יום של שלווה, חום ואוכל חם שאפשר לתת להם.
